מהי תרומת כליה?

• כליות הן איבר חיוני, שבלעדיו אי אפשר להתקיים.  

• לכליות כמה תפקידים: שמירה על סביבה פנימית יציבה (הומאוסטזיס,) לחץ דם תקין, הפרשת רעלים ונוזלים מיותרים מהגוף, ויצור תאי דם אדומים עבור מח העצם באמצעות הפרשת ההורמון אריתרופויאטין.   

• בכליות מסוננים מדי יום כ180- ליטרים של דם, ומופרשים כ2- ליטר של עודפי מזון ופסולת היוצאים כשתן.   

• כל כליה מכילה כ1.25- מליון נפרונים, המהווים את יחידת התפקוד והבסיס של הכליה, ובהם מתבצעות פעולות הכליה.  

• תפקוד לקוי של הכליות עשוי לגרום לחוסר איזון ברמת הכימיקלים והאלקטרוליטים בגוף. מחסור או עודף של אלו עלול לגרום לנזקים.   

• כליות תקינות מתפקדות ברמה הגבוהה פי )!(4 ממה שהגוף נצרך. אי לכך, אדם בריא בעל כליה אחת יוכל לנהל אורח חיים תקין לגמרי.   

• לאחר תרומת כליה, הכליה הנותרת תעבור תהליך של הסתגלות למלא את מקום הכליה החסרה, שבסיומו תשוב רמת התפקוד של התורם לנורמלית-. זו הסיבה שערך הקריאטנין עולה אצל תורם כליה, ולאחר תקופה הוא יורד בחזרה.(בד"כ לרמה גבוהה יותר מהערך שלפני התרומה)  

• חולים שהכליות שלהם חדלו לתפקד באופן קבוע (אי-ספיקת כליות כרונית) מצויים בסכנת חיים ועליהם לעבור טיפולי דיאליזה או השתלת כליה.   

• מטרת הדיאליזה אינה לרפא את הכליות, אלא להעניק טיפול תומך ולבצע את הפעולות שעליהם אחראיות הכליות.   

• טיפול הדיאליזה הנפוץ הוא המודיאליזה. טיפול זה מתבצע בדרך כלל כתשע עד שתים עשרה שעות בשבוע, בדרך כלל בשלושה ימים.   

• הטיפול בדיאליזה אינו מהווה תחליף מושלם לכליה. איכות החיים של חולה דיאליזה ירודה מאוד. הטיפול הוא תובעני ומתיש. והחולים אינם יכולים לתפקד כרגיל ומוגבלים באכילתם, והגרוע מכל – הם אינם יכולים כמעט לשתות, גם בימות השרב.   

• מלבד זאת, מדובר בתהליך רפואי מורכב, העשוי להיות כרוך בסיבוכים רבים, כגון האצה במחלות כלי דם, אובדן היכולת התפקודית המועטה שעוד נותרה לכליה, זיהומים, דימומים, קרישי דם, הפחתה בכמות כדוריות הדם הלבנות, ועוד.  

• טיפול ממושך בדיאליזה עלול לגרום לבעיות נלוות משום שסינון הרעלים איננו מושלם, והמטופלים עלולים לפתח בעיות בריאותיות שונות כאובדן הראיה, נפילות בלחצי הדם, חסימות של כלי דם, הצטברות נוזלים ורעלים.  

• האפשרות היחידה של חולה באי ספיקת כליות לשוב ולתפקד כאחד האדם היא השתלת כליה.  

• השתלת כליה פוטרת את החולה מהתלות בדיאליזה, מאריכה את תוחלת חייו, ומאפשרת לו לשוב ולנהל חיים תקינים.   

• כבר לפני יותר מ85- שנה הבינו הרופאים כי הדרך להצלת חולי כליות עוברת בהשתלה של כליות מתורמים. תחילה נעשו ניסויים להשתלות בבעלי חיים, ואחר כך החלו תרומות בבני אדם.   

• הרופאים גילו שהגוף עלול לדחות את השתל הזר, אולם בראשית הדרך לא הייתה אפשרות למנוע זאת.   

• ההשתלה המוצלחת הראשונה התבצעה בשנת 1954 בין תאומים בעלי מטען גנטי זהה, ולכן נקלטה בהצלחה אף שטרם פותחו תרופות למניעת דחיית השתל.   

• תשע שנים לאחר מכן, בשנת ,1963 בישראל, פותחה התרופה הראשונה למניעת דחיית השתל. 

• השתלת כליה הינה ההשתלה הוותיקה ביותר בישראל, ובוצעה לראשונה בשנת .1964   

• שתי ההשתלות שהתבצעו בארץ התקיימו בהפרש של יומיים; האחת מתורם שנפטר, השני מאם שתרמה לבנה. עם השנים נמצא שתרומה מן החי עדיפה מתרומה מן המת, ובעלת סכויי הצלחה גבוהים יותר.  

מדוע יש צורך בתרומה מתורם חי?

השתלת כליה מתורם חי עדיפה על פני השתלה מתרומה מן המת, מכמה סיבות: 

1. התאמה משופרת – ניתן לבצע את בדיקות ההתאמה ביסודיות בין התורם למקבל.
2. שרידות ואיכות השתל – מחקרים מלמדים כי השתלה של כליה שמקורה מתורם חי, שורדת ומתפקדת בגופו של המושתל לאורך זמן רב יותר, מאשר כליה שמקורה מן המת. כליה שנלקחת מתורם חי, היא במצב "טבעי," ומצבה משופר בהשוואה לכליה שנלקחה מתורם נפטר. התוצאה – הישרדות טובה יותר של הכליה. כמו כן בהשתלה מן החי התורם עובר בירור של כמה חודשים, ואיכות הכליה היא מקסימלית. לעומת זאת בתרומה מן המת איכות הכליה פחות ידועה.
3. תזמון ההשתלה – כאשר לחולה יש רמת נוגדנים גבוהה – מצב מוכר למדי בהשתלות כליה – עליו לעבור טיפול מקדים כמה שבועות קודם ההשתלה לצורך הורדת הנוגדנים. רק בהשתלות מן החי קיימת אפשרות לתזמן את ניתוח התרומה וההשתלה בסמוך לסיום הטיפול להורדת רמת הנוגדנים.
4. תפקוד מיידי – כליה מתורם חי מתחילה בדרך כלל לתפקד מיידית – לרוב כבר בחדר הניתוח, עוד בטרם הסתיימה ההשתלה. ולעומת זאת השתלות מנפטרים בהם קיימת בחלק מהמקרים תופעת אי תפקוד של השתל בראשית דרכו. 
5. מחסור בתרומות – הסיבה העיקרית: אין די בהשתלות מן המת כדי לענות על הביקוש הרב לכליות להשתלה. התור הממושך, שמגיע לעיתים עד לשבע שנים, גורם להחמרה קשה במצבם של הממתינים להשתלה, ופעמים קרובות אף למותם חלילה… 

מהו שיעור ההצלחה של השתלת כליה מתורם חי?

שיעורי ההצלחה בהשתלות כליה גבוהים מאד. למעלה מ95%- מההשתלות מצליחות,  והכליה שורדת שנים רבות אחר כך. כ80%- מן ההשתלות שורדות חמש שנים אחרי התרומה, וכמחצית מן ההשתלות מתורם חי שורדות למעלה מעשרים וחמש שנה. ישנם מקרים בהם  שורדת הכליה אף ארבעים שנה ויותר.  

כמובן, ייתכנו סיבוכים שונים – בעיקר תופעה של דחיית השתל, אולם הודות לידע הרפואי הקיים כיום – הכולל תרופות חדשות שהוכנסו לשימוש – והודות לניסיון הרב שהצטבר במהלך  השנים האחרונות, מרבית אירועי הדחייה מטופלים בהצלחה.    מטרת התרופות היא לדכא את המערכת החיסונית של החולה, כך שלא תתקוף את השתל. התפתחות התרופות יתרה את הצורך במציאת דמיון גנטי בין התורם למושתל, והתנאים  היחידים בדרך כלל הם התאמה בסוג הדם וברקמות, השכיחות למדי.  

כיום, ישנה גם אפשרות להשתלת כליה-מח עצם, הליך שמתאפשר רק במקרה של זהות גנטית בין התורם למושתל (בדרך כלל בין אחים.) במקרה זה אחרי תקופה ישנה למושתל  אפשרות להיגמל מהתרופות נגד דחייה, וזו הקלה משמעותית ביותר.  

לעיתים קורה שהמחלה המקורית שגרמה לאי ספיקת הכליות הראשונית שבה ותוקפת את  הכליה המושתלת. הדבר תלוי בסוג המחלה ממנה סובל המושתל.  

יצויין, כי שיעור ההצלחה של השתלות כליה בישראל, הוא מן הגבוהים בעולם, ואף  הפיתוחים החדשים ביותר, שנכנסו רק לאחרונה, נמצאים בשימוש בארץ.