דעת ההלכה

מעלת האדם המתדבק במידת חסדו של בוראו ומוכן לתרום מאבריו להצלת אדם אחר – גדולה היא עד מאוד.
וכבר הכריז עליו גאון עולם הרדב"ז: "מידת חסידות היא ואשרי חלקו של מי שיוכל לעמוד בזה" (ח"ג תרכז).
זוכה הוא להיכלל במה שאמרו חז"ל: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (ב"ב יא.).

הדיון ההלכתי בנושא תרומת כליה החל לפני למעלה משבעים שנה, עם ביצוע השתלות הכליה הראשונות.
בשל אחוזי הצלחה נמוכים יחסית והחשש לסיכון חיי התורם, חלק מהפוסקים באותה תקופה התנגדו לתרומת כליה מאדם חי.

המנחת יצחק (ח"ו קג), שנדרש לנושא זה בשנת תשכ"א (1961), התנגד לתרומת כליה על סמך מידע רפואי שהיה נפוץ באותה תקופה, לפיו קיים בכך סיכון משמעותי לחיי התורם.
לדעה זו הצטרף גם בעל ה"ציץ אליעזר" (ח"ט מה) בשנת תשכ"ה (1965),
אך בסוף תשובתו סייג את דבריו וכתב: "אלא אם כן סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב".

עם זאת, כבר באותה תקופה, כשנשאל בעל ה"קהילות יעקב" על תרומת כליה, הוא התייחס לסיכון חיי התורם כאל חשש רחוק, וכתב כי "ודאי באופן כזה אין לדקדק ביותר לחשוש מפני סכנה במקום הצלת חיים" (המכתב נדפס בספר אגרות ורשימות קהילות יעקב ח"ה).

במהלך השנים התפתחה הרפואה בצעדי ענק, וכבר בשנת תשל"ח התייחס הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יחווה דעת (ח"ג פד) לדברי המנחת יצחק והציץ אליעזר.
לאחר שציטט את דבריהם, כתב:

"אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה… לכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן וכו', ושומר מצוה לא ידע דבר רע".

ואכן, כיום, שישים שנה לאחר תחילת עידן השתלות הכליה, כאשר סיכויי ההחלמה של התורמים עומדים על למעלה מתשעים ותשעה אחוזים, קיימת הסכמה רחבה בקרב גדולי הפוסקים בדורנו כי מצוה רבה היא, וזכות גדולה לתרום כליה. כך עולה גם מדברי הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יוסף שלום אלישיב ועוד מגדולי הרבנים.