שמי נעמה אלפסי. הסיפור שלי מתחיל מהקורונה. בעוד משודרים סיפורי אימה בתקשורת, אני ברוך ה' מוקפת במשפחה בריאה, ההורים שלי ושל בעלי מבוגרים אך בריאים ומתמודדים עם הסגרים כמו אריות, ברוך ה' ביחד ולא לבד. גם אני ומשפחתי כולם בטוב. השפע המדהים הזה והלא מובן מאליו הביא אותי להרגשה שאני חייבת להחזיר טובה ליקום הזה שנותן לי כל כך הרבה טוב. הלב היה מלא על גדותיו בתודה.
בשנתיים האחרונות נתקלתי בשני סיפורים. האחד, תרומת כליה של מנהל בית הספר של ילדיי והשני, משפחה מהישוב שלי שבנם נפטר והם בחרו לתרום את אבריו. שני הסיפורים האלה נתנו לי את ההשראה להחזיר טוב באופן הזה. כך נולד סיפור תרומת הכליה. הייתי שלמה עם הרעיון. שיתפתי את בעלי שתמך מיד. לילדיי הגדולים סיפרתי תוך כדי תהליך הבדיקות והתגובה שלהם חיזקה אותי מאוד. הם מיד התרגשו ותמכו. לקטנים סיפרתי כאשר היה כבר תאריך לניתוח. האתגר היה כיצד לספר להוריי בלי לצער אותם. ידעתי שהדבר ידאיג אותם מאוד מאוד. מה שחיזק אותי הייתה העובדה שהוריי שלחו את אחיי לשרת ביחידות קרביות בצבא. זה החינוך עליו גדלתי בבית. מבחינתי, הרגשתי שזה אותו דבר ואפילו פחות מסוכן. ניתוח חד פעמי עם אחוזי סיכון ממש נמוכים. סיפרתי להורי ואכן קיבלתי תגובה קשה אבל לא נבהלתי. ידעתי שזה תהליך. צריך זמן לעכל את העניין. לאחר מספר שבועות בהם הורי חקרו ושאלו ודיברו עם אנשים שעשו זאת התקשרו ודיברו ממקום אחר לגמרי. דאגה הייתה ונשארה, אבל עכשיו קיבלתי את ברכתם ותמיכתם.
הרגשתי שהתהליך היה דומה להריון: הבדיקות, הציפייה, החלום, הפחדים. לקראת הניתוח הרגשתי כמו בחודש התשיעי שהנה זה מתקרב ובא. הקורונה הביאה לדחייה של תאריך הניתוח פעמיים, כמו בתשיעי שלא בדיוק יודעים מתי תהיה הלידה. בסופו של דבר התהליך התרחש על הצד הטוב ביותר. הפגישה עם הנתרם אחרי הניתוח הייתה כל כך מרגשת שאין מילים לתאר. ברוך ה' אני מרגישה מצוין וחזרתי לתפקד כרגיל ולהרגיש טוב כבר אחרי חודש. גם הנתרם ממש מאושר מהחיים החדשים שקיבל. וכל פעם שאני חושבת על זה עולות לי דמעות בעיניים.
איך הגעתי למתנת חיים?
כשחשבתי על התרומה אוטומטית קפץ לי בראש "מתנת חיים" כנראה הפרסום עובד. פניתי בשאלות במייל וקיבלתי מענה מיידי. לאורך הדרך עזרו לי בכל שאלה ואף הצמידו לי מישהי שתרמה כלייה שאוכל גם לדבר ולהתייעץ איתה. זה היה משמעותי עבורי ומאוד עזר בתהליך.
כאשר כתבתי את הסיפור התלבטתי איזה תמונה לשלוח?
האם תמונה פרטית שלי או של כל משפחתי? שאליה אולי צריך גם לצרף את ההורים היקרים שלי את הורי בעלי את האחים והגיסים? כי בסוף כאשר אדם מחליט לתרום זה לא הסיפור הפרטי שלו.
זה הסיפור של בן הזוג, של הילדים, של ההורים והורי בן הזוג, של האחים והגיסים וגם של השכנים והחברים. לכל אחד יש חלק בתרומה הזו. אם בפחדים ובחששות, אם בגיבוי ובתמיכה, ואם בסיוע ובתמיכה שאחרי.
